דרושה אמא
זה לא שאין לי אמא
- יש לי
זה לא שמשהו בה פגום
- היא מקסימה.
זה לא שהיא אנוכית ולא אכפתית
- היא אמהית ודואגת.
אז מה בעצם חסר לי?
יש לי אמא מקסימה, שאני מדברת איתה יום-יום. אני יכולה בכל רגע להתייעץ, איך כדאי להכין את הדג והאם כדאי להוסיף עגבנייה לתבשיל. היא תייעץ , תחלוק מנסיונה. אנחנו נדון על גידול הילדים, מה היא חושבת, מהנורמלי ומה נראה לה מוזר, איך היא הייתה נוהגת. נקטר על העולם, על המחירים, על מזג האוויר. אינסוף שיחות שיטחיות. שעות של שיחות על כלום. אני לא נמצאית בשיחות האלה. אני שואלת את עצמי: האם היא כן? היתכן שועלמה נהיה צר כל כך?
למה אין בינינו שיחות אמיתיות?
לפעמים זה כן מרגיש כאילו אנחנו עומדות ובינינו יש תהום ענקית - ריבה ועמוקה, וחוץ מחיוכים ונפנופי ידיים אנחנו לא יכולות להעברי אחת לשניה שום מסר בעל משמעות. לא ברור לי כיצד הגענו לכאן, מאיפה צצה התהום, אבל היא פשוט כאן. עברנו דרך ארוכה. אני לא יודעת כיצד הלכנו ומה קרה בדרך, אבל בנקודת המוצא - היא נשאה אותי ברחמה. היינו יחד. היינו אחד.
אז איך זה קרה שכל כך התרחקנו?
איפה טעינו?
האם נוכל לתקן?
נראה שכל מסר אמיתי, מהלב, שאני מנסה להעביר לה יגיע למקום אחר לגמרי. כאילו שדברתי בשפה זרה. הכוונה של הדברים שלי תתפספס ואחרי התגובה הלא רלוונטית לחלוטין כבר לא יהיו לי כוחות להסביר את עצמי. אבל גם אם אני אארוז כוחות ואתחיל להסביר, זה רק יגביר את חוסר ההבנה, זה יתפרש באופן שונה. כאילו המילים שלי מפעילות תקליט ישן שמתחיל להתנגן אצלה בראש והיא כבר שומעת את התקליט הזה ולא אותי. זה כל כך מתסכל. אני כל כך רוצה להישמע ולהיות מובנת.
כמו-כן, אני מרגישה את היחס והדאגה האימהית המגוננת יתר על המידה. היא לא שיחרררה אותי מעולם. איך אני יכולה להיות עצמאית ובוגרת אם מעולם אף אחד לא לימד אותי לעצמאות. בחלק מהדברים היא כיוונה, אפילו דחפה בכוח, ואני לא רציתי, אבל בדברים המשמעותיים - לא שיחררה. לא העבירה אלי את האחריות על עצמי.
קרו הרבה דברים בילדות שלי ואני בטוחה שהייתה להם השפעה רבה על המצב שלי היום, אבל אני לא רוצה להכנס לזה. אין לי כוח לחפור שם ולחפש את הסיבות. זה גורם לי לכעוס עליה. אני לר רוצה לכעוס כי בכעס אין פתרון, אין ישועה.
כבר שנים שאני מחפשת לי אמא. אני מחפשת במקומות שונים: במנהלת שבמקום העבודה, בבן זוגי, במורה שלי, במדריך, ברכזת קורס. תמיד הרגשתי שאני מצפה מהם ליותר ממה שצריך, מחפשת תשומת לב מיוחדת כלפי עצמי, מחפשת עזרה ותמיכה אישיים, נקשרת יותר מהאחרים, ולא תמיד זה מובן וברור לצד השני. אני מחפשת עזרה חיצונית בכל מיני תחומים ורק עכשיו, סוף-סוף, הבנתי שמה שחיפשתי בעצם זה אמא.
אני זקוקה לאמא שתעזור לי לעבור את התהליך הנכון מההתחלה: שתקבל אותי; תאפשר לי להיות תלותית; תגדל אותי; תכוון את צעדי; תקנה לי את הבטחון שכל כך חסר לי; ואז בהדרגה, בעדינות רבה, תעזור לי להפוך לעצמאית. תשחרר אותי, לאט לאט, רק כשאני מוכנה. תעביר את האחריות אלי, שלב אחרי שלב; תמשיך להיות שם בשבילי בכל רגע שבו פתאם אבהל, אפחד, לא ארגיש בטוח או סתם אהיה זקוקה לחיבוק ואישור שהיא עדיין שם, ועדיין מקבלת אותי. ואז אולי, בסוף תהליך ארוך ולא פשוט, אוכל לצאת לעולם הגדול כאשה בוגרת, וכבר לא להיות הפילון שמחפש את אימו.
איפה אמצא לי אמא כזאת? באיזה מקצוע עלי לחפש? קואצ'ר? דולה? פסיכולוג? יוצעת משפחתית?
את מי שואלים?
כמה זה יעלה? האם תהיה לי האפשרות הכלכלית לעמוד בזה?
כמה עולה אמא?
אני ילדה ממושמעת. אני עושה כל מה שאומרים לי.
בגלל זה, חשוב שאגיע לידיים טובות. אני כל כך מושפעת בקלות, מאמינה בעיניים עצומות, כמו עלה הנישא ברוח.
אני כבר לא רוצה להיות אותו עלה. אני רוצה לגדל שורשים וגזע עבה וחזק שאפשר להשען עליו. אז כולם סביבי יוכלו להשען בבטחה. ואולי גם הילד שלי יפסיק לפחד.
המחשבה שהפחדים הבלתי מוסברים שלו נובעים מזה שהוא מרגיש, שהוא יודע הכל, יודע שאין לו על מי להשען, שאני עצמי מחפשת משענת, מכאיבה לי. זה מכאיב יותר מכל.
אז איפה מחפשים אמא? באיזה לוח מודעות?
.
.
.
.
.
את המכתב הזה קיבלתי מלקוחה שלי.
ביחד חשבנו והחלטנו ליצור קבוצה של נשים שמרגישות שגם הן במובנים שונים, מחפשות אמא. בין אם הסיפור שלהן דומה לסיפור שלה - ואמא שלהן בחיים ובקשר איתן ובין אם הסיפור שלהן שונה.
אז מתארגנת לה קבוצה - שתיפגש בימי ראשון בבוקר, כל פעם לשלוש שעות - בין 9:00-12:00, בכרכור. בסה"כ 8 מפגשים. ביחד, נבדוק ונמצא את האמא הזו שאנחנו כל כך זקוקות לה בחיינו. העבודה תעשה עם "העבודה" של ביירון קייטי, ביצירה, בשילוב תרגילי קינסיולוגיה ועוד.
מי שמעוניינת להצטרף אלינו - מוזמנת ליצור קשר [email protected].
זה לא שאין לי אמא
- יש לי
זה לא שמשהו בה פגום
- היא מקסימה.
זה לא שהיא אנוכית ולא אכפתית
- היא אמהית ודואגת.
אז מה בעצם חסר לי?
יש לי אמא מקסימה, שאני מדברת איתה יום-יום. אני יכולה בכל רגע להתייעץ, איך כדאי להכין את הדג והאם כדאי להוסיף עגבנייה לתבשיל. היא תייעץ , תחלוק מנסיונה. אנחנו נדון על גידול הילדים, מה היא חושבת, מהנורמלי ומה נראה לה מוזר, איך היא הייתה נוהגת. נקטר על העולם, על המחירים, על מזג האוויר. אינסוף שיחות שיטחיות. שעות של שיחות על כלום. אני לא נמצאית בשיחות האלה. אני שואלת את עצמי: האם היא כן? היתכן שועלמה נהיה צר כל כך?
למה אין בינינו שיחות אמיתיות?
לפעמים זה כן מרגיש כאילו אנחנו עומדות ובינינו יש תהום ענקית - ריבה ועמוקה, וחוץ מחיוכים ונפנופי ידיים אנחנו לא יכולות להעברי אחת לשניה שום מסר בעל משמעות. לא ברור לי כיצד הגענו לכאן, מאיפה צצה התהום, אבל היא פשוט כאן. עברנו דרך ארוכה. אני לא יודעת כיצד הלכנו ומה קרה בדרך, אבל בנקודת המוצא - היא נשאה אותי ברחמה. היינו יחד. היינו אחד.
אז איך זה קרה שכל כך התרחקנו?
איפה טעינו?
האם נוכל לתקן?
נראה שכל מסר אמיתי, מהלב, שאני מנסה להעביר לה יגיע למקום אחר לגמרי. כאילו שדברתי בשפה זרה. הכוונה של הדברים שלי תתפספס ואחרי התגובה הלא רלוונטית לחלוטין כבר לא יהיו לי כוחות להסביר את עצמי. אבל גם אם אני אארוז כוחות ואתחיל להסביר, זה רק יגביר את חוסר ההבנה, זה יתפרש באופן שונה. כאילו המילים שלי מפעילות תקליט ישן שמתחיל להתנגן אצלה בראש והיא כבר שומעת את התקליט הזה ולא אותי. זה כל כך מתסכל. אני כל כך רוצה להישמע ולהיות מובנת.
כמו-כן, אני מרגישה את היחס והדאגה האימהית המגוננת יתר על המידה. היא לא שיחרררה אותי מעולם. איך אני יכולה להיות עצמאית ובוגרת אם מעולם אף אחד לא לימד אותי לעצמאות. בחלק מהדברים היא כיוונה, אפילו דחפה בכוח, ואני לא רציתי, אבל בדברים המשמעותיים - לא שיחררה. לא העבירה אלי את האחריות על עצמי.
קרו הרבה דברים בילדות שלי ואני בטוחה שהייתה להם השפעה רבה על המצב שלי היום, אבל אני לא רוצה להכנס לזה. אין לי כוח לחפור שם ולחפש את הסיבות. זה גורם לי לכעוס עליה. אני לר רוצה לכעוס כי בכעס אין פתרון, אין ישועה.
כבר שנים שאני מחפשת לי אמא. אני מחפשת במקומות שונים: במנהלת שבמקום העבודה, בבן זוגי, במורה שלי, במדריך, ברכזת קורס. תמיד הרגשתי שאני מצפה מהם ליותר ממה שצריך, מחפשת תשומת לב מיוחדת כלפי עצמי, מחפשת עזרה ותמיכה אישיים, נקשרת יותר מהאחרים, ולא תמיד זה מובן וברור לצד השני. אני מחפשת עזרה חיצונית בכל מיני תחומים ורק עכשיו, סוף-סוף, הבנתי שמה שחיפשתי בעצם זה אמא.
אני זקוקה לאמא שתעזור לי לעבור את התהליך הנכון מההתחלה: שתקבל אותי; תאפשר לי להיות תלותית; תגדל אותי; תכוון את צעדי; תקנה לי את הבטחון שכל כך חסר לי; ואז בהדרגה, בעדינות רבה, תעזור לי להפוך לעצמאית. תשחרר אותי, לאט לאט, רק כשאני מוכנה. תעביר את האחריות אלי, שלב אחרי שלב; תמשיך להיות שם בשבילי בכל רגע שבו פתאם אבהל, אפחד, לא ארגיש בטוח או סתם אהיה זקוקה לחיבוק ואישור שהיא עדיין שם, ועדיין מקבלת אותי. ואז אולי, בסוף תהליך ארוך ולא פשוט, אוכל לצאת לעולם הגדול כאשה בוגרת, וכבר לא להיות הפילון שמחפש את אימו.
איפה אמצא לי אמא כזאת? באיזה מקצוע עלי לחפש? קואצ'ר? דולה? פסיכולוג? יוצעת משפחתית?
את מי שואלים?
כמה זה יעלה? האם תהיה לי האפשרות הכלכלית לעמוד בזה?
כמה עולה אמא?
אני ילדה ממושמעת. אני עושה כל מה שאומרים לי.
בגלל זה, חשוב שאגיע לידיים טובות. אני כל כך מושפעת בקלות, מאמינה בעיניים עצומות, כמו עלה הנישא ברוח.
אני כבר לא רוצה להיות אותו עלה. אני רוצה לגדל שורשים וגזע עבה וחזק שאפשר להשען עליו. אז כולם סביבי יוכלו להשען בבטחה. ואולי גם הילד שלי יפסיק לפחד.
המחשבה שהפחדים הבלתי מוסברים שלו נובעים מזה שהוא מרגיש, שהוא יודע הכל, יודע שאין לו על מי להשען, שאני עצמי מחפשת משענת, מכאיבה לי. זה מכאיב יותר מכל.
אז איפה מחפשים אמא? באיזה לוח מודעות?
.
.
.
.
.
את המכתב הזה קיבלתי מלקוחה שלי.
ביחד חשבנו והחלטנו ליצור קבוצה של נשים שמרגישות שגם הן במובנים שונים, מחפשות אמא. בין אם הסיפור שלהן דומה לסיפור שלה - ואמא שלהן בחיים ובקשר איתן ובין אם הסיפור שלהן שונה.
אז מתארגנת לה קבוצה - שתיפגש בימי ראשון בבוקר, כל פעם לשלוש שעות - בין 9:00-12:00, בכרכור. בסה"כ 8 מפגשים. ביחד, נבדוק ונמצא את האמא הזו שאנחנו כל כך זקוקות לה בחיינו. העבודה תעשה עם "העבודה" של ביירון קייטי, ביצירה, בשילוב תרגילי קינסיולוגיה ועוד.
מי שמעוניינת להצטרף אלינו - מוזמנת ליצור קשר [email protected].
RSS Feed
