מתוך: אתר באופן טבעי, דברי אב הבית
לפני חמש שנים, כשהלכנו לפתוח את הסדנא הראשונה של "אבהות מהלב" נתקלנו בדבריו של אדם שקרא לעצמו אב הבית באתר באופן טבעי. קיבלנו את רשותו לצטט את דבריו, והנה הם מובאים לפניכם:
"די! נמאס ! זה כל-כך קשה!
לנשים יש ארגוני נשים, וחברות, ופורומים, ושיחות טלפון של שעות ומהפכה שלמה שדאגה לזה שהאשה עובדת והיא גם אמא בשתי משרות מלאות, והגבר (וכל הסביבה) הם תומכים ומבינים ועוזרים וזה קשה וזה מעיק (ובצדק!).
ומה יש לנו? מה יש לי? אני צריך להתמודד עם בעיות ודילמות של קריירה מול משפחה , בעיות בסגנון "נשי" של פעם, עם סביבה ואופי "גברי" כמו של היום. אבל אין לי הנחות, ואין לי עזרה, ואין לי בכלל בעיה כזאת כמו שכתוב כאן, כי אני גבר. ואל תבינו אותי לא נכון - נשים יכולות וצריכות לעשות כל מה שהן רוצות, אבל הבעיה שהמהפיכה הזאת השאירה אותנו (הגברים) הרחק מאחור... כל המגנונים החברתיים התומכים להורות תמיד מתמקדים באמהות, וזה כולל את כל הארגונים והמוסדות המוכרים, את מקומות העבודה ואפילו את המשפחה הקרובה. לעזאזל, על מה אני מדבר, זה כולל אפילו אותנו, שתמיד רואים את "אשתי" כמי שיש לה צרכים ובעיות ומה לא, ואנחנו - אנחנו חייבים להיות גברים בטעם של פעם.
מתי נזכה להכרה, שכל מי שמוציא מהגן וקם בלילה ונשאר עם הילד החולה בבית ומגיע למסיבת החג התורן בגן, יש לו את כל הדילמות והבעיות ה"נשיות" של האמהות, אפילו אם הוא מתחלק עם אשתו לא 50-50 אלא 70-30 או פחות, ושומו-שמיים, הוא גבר?!"
ואחרי כמה תגובות הוא מוסיף:
"תודה על הפרגון וגם על ההצעות. אולי כדאי להיות יותר קונקרטי ולדבר על בעיה אחת או שתים. מאוד מפריע לי שאני מרגיש שאני לא עומד בציפיות של אף אחד. בעבודה שלי יגידו שאני כל הזמן נעדר בגלל הילדים, בבית אומרים שאני כל הזמן בעבודה, וגם אם אני מגיע למצב שכולם פחות או יותר מרוצים - אז אני עם הלשון בחוץ ולא מרוצה בכלל.
נשמע מוכר למישהו?"
והנה תגובות של גולשים נוספים, שהגיבו לדבריו:
"********************************************************************
אב הבית - קודם כל מאד מזדהה למרות שאצלי זה קצת אחרת ( עבודה סופר גמישה בשעות שלה) ועבודות אקדמיות שנדחות לאור צרכי המשפחה. אבל כבר בימים הראשונים לאחר הלידה הרגשתי שמצפים ממני לחזור ללימודים ( לימודים על מלגה - מערכת סופר אינטנסיבית) , לסגור ענייני קניית דירה (זה מה שקורה כשתינוקות נולדים מוקדם מדי) ולהיות כל הזמן שם בשביל התינוקת שלי ובשביל אמא שלה. ובאשר לכל מי שמציע להיות שלם עם עצמך. למיטב הבנתי שלם עם עצמך זה מושג רגשי, להיות שותף מלא בגידול ילד זה קודם כל עניין רציונלי - ממש לא תמיד מעורר שמחה וחדווה. אז קצת קשה לי להיות שלם עם עצמי.
***************************************************************************************
מפעם לפעם נדמה לי ששלם עם עצמי היה בטיול של חדש למזרח , אבל ברור לי שגם זה לא נכון, ממש לא מוצא את המקום הזה
אני לדוגמא לקחתי מייד אחרי הלידה שיעורי יוגה. פשוט היה לי ברור שלמרות שאני "מבריז מהמשמרת" לשעתיים בשבוע, בלי זה לא אוכל לתת את מה שצריך בשאר הזמן. להגיד שאישתי אהבה את זה? לא ממש. ובכל זאת אני שלם עם עצמי שזה מה שאני הייתי צריך לעשות כדי להשאר אני.
כבר בימים הראשונים לאחר הלידה הרגשתי שמצפים ממני. זה משפט מפתח. עם הזמן מגלים שהציפיות רק עולות ואם אתה לא מגדיר לעצמך באופן מאד ברור מי אתה, מה אתה מצפה מעצמך, איך אתה חושב שצריך לפעול, אתה פשוט נקרע בין הציפיות הרבות והשונות של כולם.
****************************************************************************************
אני פעם ראשונה קורא את הפורום הזה, ואני מרגיש הזדהות חזקה עם אב הבית.
גם אני מרגיש שאני לא עומד בציפיות - לא במקום העבודה ולא בבית, למרות שבשניהם אני עושה מאמץ עילאי להיות הכי טוב שאפשר.
אני גם מתקנא באישתי על שהיא בבית עם הילדים (יש לנו שניים - אחת בת שנתיים והשני בן 5 חודשים), ומעבר לכך - שלמה עם עצמה באופן מוחלט (זה באופי שלה).
אם יש למישהו הצעות נוספות כיצד לצאת מהפלונטר הזה - אני אשמח לשמוע (או יותר נכון - לקרוא) כי זה באמת מאוד מתסכל.
ולא - זה בכלל לא פשוט! אמנם אני יודע מה אני רוצה (להיות הרבה יותר זמן בבית עם הילדים, להיות יותר מעורב בגידולם ובהתפתחותם) אבל - בעולם כל כך טכנולוגי ותחרותי זה ממש לא קל !!
"די! נמאס ! זה כל-כך קשה!
לנשים יש ארגוני נשים, וחברות, ופורומים, ושיחות טלפון של שעות ומהפכה שלמה שדאגה לזה שהאשה עובדת והיא גם אמא בשתי משרות מלאות, והגבר (וכל הסביבה) הם תומכים ומבינים ועוזרים וזה קשה וזה מעיק (ובצדק!).
ומה יש לנו? מה יש לי? אני צריך להתמודד עם בעיות ודילמות של קריירה מול משפחה , בעיות בסגנון "נשי" של פעם, עם סביבה ואופי "גברי" כמו של היום. אבל אין לי הנחות, ואין לי עזרה, ואין לי בכלל בעיה כזאת כמו שכתוב כאן, כי אני גבר. ואל תבינו אותי לא נכון - נשים יכולות וצריכות לעשות כל מה שהן רוצות, אבל הבעיה שהמהפיכה הזאת השאירה אותנו (הגברים) הרחק מאחור... כל המגנונים החברתיים התומכים להורות תמיד מתמקדים באמהות, וזה כולל את כל הארגונים והמוסדות המוכרים, את מקומות העבודה ואפילו את המשפחה הקרובה. לעזאזל, על מה אני מדבר, זה כולל אפילו אותנו, שתמיד רואים את "אשתי" כמי שיש לה צרכים ובעיות ומה לא, ואנחנו - אנחנו חייבים להיות גברים בטעם של פעם.
מתי נזכה להכרה, שכל מי שמוציא מהגן וקם בלילה ונשאר עם הילד החולה בבית ומגיע למסיבת החג התורן בגן, יש לו את כל הדילמות והבעיות ה"נשיות" של האמהות, אפילו אם הוא מתחלק עם אשתו לא 50-50 אלא 70-30 או פחות, ושומו-שמיים, הוא גבר?!"
ואחרי כמה תגובות הוא מוסיף:
"תודה על הפרגון וגם על ההצעות. אולי כדאי להיות יותר קונקרטי ולדבר על בעיה אחת או שתים. מאוד מפריע לי שאני מרגיש שאני לא עומד בציפיות של אף אחד. בעבודה שלי יגידו שאני כל הזמן נעדר בגלל הילדים, בבית אומרים שאני כל הזמן בעבודה, וגם אם אני מגיע למצב שכולם פחות או יותר מרוצים - אז אני עם הלשון בחוץ ולא מרוצה בכלל.
נשמע מוכר למישהו?"
והנה תגובות של גולשים נוספים, שהגיבו לדבריו:
"********************************************************************
אב הבית - קודם כל מאד מזדהה למרות שאצלי זה קצת אחרת ( עבודה סופר גמישה בשעות שלה) ועבודות אקדמיות שנדחות לאור צרכי המשפחה. אבל כבר בימים הראשונים לאחר הלידה הרגשתי שמצפים ממני לחזור ללימודים ( לימודים על מלגה - מערכת סופר אינטנסיבית) , לסגור ענייני קניית דירה (זה מה שקורה כשתינוקות נולדים מוקדם מדי) ולהיות כל הזמן שם בשביל התינוקת שלי ובשביל אמא שלה. ובאשר לכל מי שמציע להיות שלם עם עצמך. למיטב הבנתי שלם עם עצמך זה מושג רגשי, להיות שותף מלא בגידול ילד זה קודם כל עניין רציונלי - ממש לא תמיד מעורר שמחה וחדווה. אז קצת קשה לי להיות שלם עם עצמי.
***************************************************************************************
מפעם לפעם נדמה לי ששלם עם עצמי היה בטיול של חדש למזרח , אבל ברור לי שגם זה לא נכון, ממש לא מוצא את המקום הזה
אני לדוגמא לקחתי מייד אחרי הלידה שיעורי יוגה. פשוט היה לי ברור שלמרות שאני "מבריז מהמשמרת" לשעתיים בשבוע, בלי זה לא אוכל לתת את מה שצריך בשאר הזמן. להגיד שאישתי אהבה את זה? לא ממש. ובכל זאת אני שלם עם עצמי שזה מה שאני הייתי צריך לעשות כדי להשאר אני.
כבר בימים הראשונים לאחר הלידה הרגשתי שמצפים ממני. זה משפט מפתח. עם הזמן מגלים שהציפיות רק עולות ואם אתה לא מגדיר לעצמך באופן מאד ברור מי אתה, מה אתה מצפה מעצמך, איך אתה חושב שצריך לפעול, אתה פשוט נקרע בין הציפיות הרבות והשונות של כולם.
****************************************************************************************
אני פעם ראשונה קורא את הפורום הזה, ואני מרגיש הזדהות חזקה עם אב הבית.
גם אני מרגיש שאני לא עומד בציפיות - לא במקום העבודה ולא בבית, למרות שבשניהם אני עושה מאמץ עילאי להיות הכי טוב שאפשר.
אני גם מתקנא באישתי על שהיא בבית עם הילדים (יש לנו שניים - אחת בת שנתיים והשני בן 5 חודשים), ומעבר לכך - שלמה עם עצמה באופן מוחלט (זה באופי שלה).
אם יש למישהו הצעות נוספות כיצד לצאת מהפלונטר הזה - אני אשמח לשמוע (או יותר נכון - לקרוא) כי זה באמת מאוד מתסכל.
ולא - זה בכלל לא פשוט! אמנם אני יודע מה אני רוצה (להיות הרבה יותר זמן בבית עם הילדים, להיות יותר מעורב בגידולם ובהתפתחותם) אבל - בעולם כל כך טכנולוגי ותחרותי זה ממש לא קל !!
